נאמני תעסוקה

אני עובד כמנקה של בתי ספר. אני לא מנקה בית ספר קבוע, אלא עובר בין בתי ספר על פי הוראה של הבוס שלי. אני מגיע לבית הספר אחר הצהריים, אחרי שכל התלמידים כבר הלכו הביתה ומסתובב לבד במסדרונות. אין לי מספר שעות עבודה קבועות, אלא עובד כמה זמן שלוקח לנקות את כל הכיתות והמסדרונות, לפעמים אני מסיים ב-9:00 בערב, לפעמים אני הולך הביתה אחרי 1:00 בלילה. העבודה היא לא קלה בכלל. התלמידים משאירים המון לכלוך, ברוב הכיתות אף אחד לא מרים כיסאות, השירותים מטונפים והרבה פעמים צריך לגרד מסטיקים או שאריות קפה מהשולחנות או הרצפה. אני בכלל לא בטוח שהבוס שלי יודע איך קוראים לי. הוא אף פעם לא קרא לי בשם ובטח שלא שאל אי פעם מה שלומי או אם הכל בסדר. המילים הראשונות והיחידות שאני שומע ממנו זה הוראות ואיומים. בשבילו אני רק מספר או רובוט שמנקה. אין לי חברים בעבודה, אין לי תחושה של סיפוק, יש רק פחד, עבודה קשה ורצון לקבל משכורת מינימום כדי לשרוד. לפעמים אני מקבל טלפון בצהרים מהמזכירה של החברה שאומרת לי שאין צורך לבוא לעבודה היום, אז אני נשאר בבית ומפסיד עוד קצת כסף. לפני פסח הם הודיעו לי שאין בשבועיים הקרובים עבודה, כלומר שהחודש כמעט ולא תהיה לי משכורת בכלל, אין לי מושג איך לגמור את החודש. המשכורת שלי אף פעם לא קבועה. היא תלויה במספר השעות שאני עובד בכל חודש, וגם במצב הרוח של הבוס. פעם הוא אמר לי שבגלל שאיחרתי לעבודה בחמש דקות אני מקבל קנס והוריד לי 500 שקל מהמשכורת. פעם אחרת הוא טען שהרסתי ואיבדתי ציוד ניקיון והוריד לי שוב 500 שקל בסוף החודש. אף פעם לא קיבלתי שכר מינימום כמו שצריך, אין לי החזרי נסיעות ובטח שלא פנסיה או זכויות אחרות. שאלו אותי פעם למה אני ממשיך לעבוד ככה? זה פשוט מאוד: אין לי ברירה. אני חייב כסף, להורים שלי אין יכולת לעזור לי, להיפך, חלק מהמשכורת הקטנה שלי אני מעביר אליהם. אני לא רוצה עזרה מאף אחד ואני לא מתפנק, אני מוכן לעבוד בעבודה קשה, אבל לפחות שישמרו לי על הזכויות והכבוד. אתה שואל אותי אם אני עבד? אני לא יודע מה זה בדיוק עבד, אבל אם בן אדם שלא מקבל זכויות, שלא מקבל שכר הוגן עבור עבודה שהוא עושה, שסופג עלבונות וצעקות, שמרגיש מפוחד ושאין לו יציבות בכלל הוא עבד, אז כנראה שאני סוג של עבד".