נאמני תעסוקה

כל אחד מאיתנו פוגש אותם כמעט כל יום, אין אחד מאיתנו אשר לא נהנה משירותיהם ובכל זאת מעטים מאיתנו יודעים מי הם, מה שמם או כמה הם מרוויחים.
עבור חלקנו אלו קלישאות חסרות ערך אך עבור המנקים והמאבטחים זו מציאות חיים. שכר מינימום , שעות נוספות, פנסיה והחזרי נסיעות עבור רבים מאותם עובדים קיימים רק בתיאוריה. הם יכלו לחיות מקצבאות, אך הם בחרו לעבוד ולקחת אחריות על גורלם. הם עובדים קשה, ובכל זאת רבים מהם בתנאים שמקשים לחיות בכבוד. זו אינה גזירת גורל, אלא מציאות שהיא תוצר מודע להתנהגות שלנו כחברה, הצטרפו אלינו לשנות.

מיהם עובדי הקבלן?

הרעיון העומד בבסיסם של חברות הקבלן הוא שהם מספקים שירותים ולא מספקים עובדים. מזמין העבודה משלם עבור שירותים שהוא מקבל ולא על פי עובדים. משמעות הדבר, היא שאדם אינו מועסק ישירות על ידי המעסיק הנהנה משירותיו והחישוב נערך לגבי קניית "שירותים" ולא בהתאם למספר שעות העבודה. כתוצאה מכך,ישנה רמיסה בוטה ועקבית של זכויות עובדי הקבלן. מזמין השירותים כלל לא מתעניין על ידי מי בוצעה העבודה שהזמין ובמשמעויות החברתיות והמוסריות של העבודה שהוא הזמין. מבחינת מזמין השירות הוא יודע ששילם מכספו עבור השירותים ומכיוון שהוא אינו המעסיק של העובדים, הוא אינו רואה עצמו כאחראי על זכויותיהם, אלא רק על טיבה ואיכותה של העבודה אותה הזמין. במציאות הישראלית, בוחרים קבלנים רבים לחסוך עלויות ולמקסם רווחים על חשבונם של עובדיהם ואילו מזמין השירותים כלל לא מתעניין בדרך בה חסך הקבלן עלויות (ובכך שזו גם הסיבה להצעת המכרז הזולה שקיבל). מציאות זו של ניצול מחד ועל ידי המעסיק הישיר ושתיקה מאידך של מזמין השירות הם שמאפשרים את המשך העושק של עובדי הקבלן.
תחום העבודה העיקרי בו מועסקים עובדי קבלן הוא בתחום שירותי הניקיון והאבטחה.
מספר העובדים דרך חברות קבלניות אינו ידוע ואין נתונים מדויקים, אך ההערכה היא שמספרם גדול אף יותר ממספרם של עובדי כוח אדם (100,000).

אם כל כך רע לעובדי הקבלן, אז מדוע הם לא מתלוננים? מדוע העובד שאינו מקבל את תנאיו לא דואג לעצמו?

הפתגם הידוע אומר טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ, וזו בדיוק המציאות של אותם עובדי קבלן. עובדים אלו מעדיפים להישאר בעבודה הנוכחית על אף מגרעותיה הרבות, מאשר להיות מפוטרים ולהישאר ללא עבודה כלל. עובד קבלן יודע כי ברגע שיתלונן על תנאיו, או יערער על סמכות מעבידו, ימצא את דרכו החוצה. להבדיל מרבים מאתנו אשר צוברים חסכונות במשך השנים, ועל כן יכולים להרשות לעצמם זמן הסתגלות ארוך עד מציאת עבודה טובה יותר, עובד הקבלן חי בדרך כלל רק מהמשכורת אותה הוא מקבל ולא עומדים לרשותו חסכונות. אם העובד יפוטר הרי שהוא יצבור לעצמו חובות, ריביות וכו'. עובד הקבלן אשר אמור לפרנס את משפחתו ממשכורת מינימום, כלומר 3300 ₪, לא יכול להרשות לעצמו להפסיד ימי עבודה, גם לא אם הוא חולה. הוא יודע שאם יפסיד ימי עבודה הוא לא יצליח לסיים את החודש במצב פיננסי סביר.
עובדי הקבלן תלויים באופן מוחלט בעבודתם, גם אם היא מורכבת ממעשי ניצול ועושק.
מעבר לכך, עובדים רבים אינם מודעים כלל לזכויותיהם. הם בעלי אוריינות נמוכה, ומעסיקם מנצל את תמימותם. גם לחברה הכללית חדר המיתוס שעובדי קבלן הם עובדים זמניים, שלא זכאים למלוא הזכויות, ולכן ישנה חשיבות רבה, לעורר את תשומת הלב, שהתופעה שהחלה מעובדים זמניים, כבר מזמן הפכה להיות תופעה של עובדים קבועים בתנאים של עובדים זמניים.
עובדי הקבלן מעצם טבע עבודתם אינם יכולים להתאגד, וכך לצבור כוח מהיותם קבוצה, או אפילו לזכות בתמיכה נפשית. כל עובד, ובעצם כל אדם זקוק לחברה. נסו להיכנס ליום עבודתו של מאבטח או מנקה. העובדים הללו, מגיעים למקום עבודה בו הם מספקים שירות, אך הם אינם חלק מהצוות באותו מקום, הם בודדים במקום עבודתם ומעט מאד אנשים מתייחסים אליהם. המנקים והמאבטחים האחרים שעובדים באותה חברה, עובדים במקומות אחרים, וכך מתקשים העובדים ליצור קשר עם המקבילים להם במקומות אחרים.
משיחות רבות שערכנו עם עובדי קבלן, הם מציינים כי מעבר לשכר הנמוך, ולכך שהם אינם מקבלים את הזכויות, רבים מהם חשים זלזול מצד האוכלוסייה מקבלת השירות. רבים מאתנו מרשים לעצמנו ללכלך את המקומות בהם אנו מסתובבים בידיעה שיש חברת ניקיון שתנקה אחרינו. רבים מאתנו כועסים על המאבטח אשר כל חטאו הוא בכך שעיכב אותנו בשעה שבדק את התיקים של אלו שלפנינו בתור. רבים מהעובדים, ציינו את התחושה שהם אינם קיימים כבני אדם עבור מקבלי השירות, אלא כפונקציה בלבד. פונקציה של ניקיון או אבטחה. לטענתם, למנהל ולעובדי המקום, לא משנה מי ימלא את הפונקציה שלהם אלא רק שהיא תתמלא. מכך נובע היחס כלפיהם, יחס של נותני שירות מתחלפים וזאת למרות שרובם הגדול מציין שהם עובדים באותו מקום במשך תקופה ארוכה, ומזהים לעיתים אף בשמות ובפרצופים את הציבור שנהנה משירותיהם.

אז מדוע העובד לא תובע את המעביד?

ההליך של בית המשפט גורר זמן והתעסקות בבירוקרטיה ואת כל אלה אין לאדם שעובד למעלה מעשר שעות ביום בניקיון. כמו כן, העובד חי תחת איום שאם הוא יתלונן הוא יפוטר, ולכן הוא מעדיף להישאר במצבו הנוכחי.
בנוסף יש לזכור, שכמעט בכל המקומות שנבדקו עד כה, התגלה כי מהמקום מזמין השירות, אף אחד לא טרח לשאול את העובד האם הוא מקבל את הזכויות המגיעות לו, מה שממחיש לעובד כי הוא בודד במערכה.

אז איך כל זה קשור אלינו?

עוול זה, של ניצול עובדי הקבלן הוא עוול המתרחש קרוב אלינו ואנו שותפים בו במידה רבה. איננו שותפים בו במודע ומתוך זדון, אך אין בעובדה זו מכדי לשחרר אותנו מהאחריות המוסרית לתיקון עוול זה.
כמעט בכל מקום מצויים אותם עובדי קבלן. אנו מבלים, מממנים ומפרנסים מדי יום עסקים אשר נהנים משירותים של עובדים מנוצלים. אנו עצמנו נהנים משירותים של עובדים מנוצלים.
לאחרונה התחלנו בפעילות ספציפית בדגש על מוסדות חינוך. האיש הרע בסיפור הוא לאו דווקא המנהל שהזמין את השירות, אלא נותן השירות שעושק את עובדיו. אך אנו כמי שנהנים מהשירות מחויבים לעשות ככל שביכולתנו על מנת שהשירות לא יינתן בחטא.
מנהל בית ספר אשר חתם על המכרז הזול ביותר עשה כפי שמצופה מעובד ציבור לעשות. אך תפקידנו היום הוא להרים את הראש, ולבדוק גם מדוע המכרז היה כל כך זול. תפקידנו הוא לבוא ולהתריע שההפרטה של האחריות לניקיון ולאבטחה גררה בעקבותיה גם הפרטה של הדאגה לזכויות. מותר למנהל בית ספר לא לדאוג לניקיון, אך אסור לו לא לדאוג למנקים.
דווקא בית ספר אשר אמור להיות מקום חינוכי לא יכול להרשות לעצמו להיות שותף בעוולות. דווקא בית ספר אשר מחנך לשמירת החוק, ולכבוד האדם, אסור לו לאפשר מצב בו המאבטח בכניסה לבית הספר אינו מקבל את הזכויות המגיעות לו על פי חוק.
יש לחזור ולהדגיש, לא מדובר על אנשים שלאחר המאבק הולכים להיות עשירים, אלא על אנשים עובדים, שגם אם יקבלו את כל הכסף שמגיע להם עדיין יצטרכו לעבוד קשה מאד, וגם אז הם ירוויחו את שכר המינימום שהוא קצת מעל תשעה עשר ₪.
מבחנו של איש הצדק, הוא לא במלחמה על זכויותיו שלו, אלא על זכויותיו של האחר. רק אם התלמידים יחליטו להלחם בתופעה זו , יש לכך סיכוי להצליח. הסרת האחריות מאתנו היא זו שנותנת לרע לנצח. על מנת ששיטה זו תמשיך, מספיק להגיד שאני לא אחראי על העוול, אלא רק תלמיד בבית הספר. רק אם נדע לקחת אחריות, גם אם אחרים סביבנו אינם עושים זאת, יש סיכוי לנצח במאבק זה.
עלינו להתחיל לפתח מודעות של צדק, עלינו להתעסק בצדק לצד הצדקה. זה יפה לתרום כסף וזמן עבור הנזקקים, אך יש לפעול למצב בו יהיו פחות נזקקים.
אם נדע להיאבק על זכויותיהם של אותם עובדים, יתכן והם כבר לא יזדקקו לתרומות שאנו כל כך אוהבים לתת. הדרגה הגבוה ביותר של הצדקה היא עשיית שותפות עם הנזקק, ובמאבק זה, כשאנו נלחמים על זכויותיו יש משום עשיית שותפות. שהרי מטרת הזכויות היא שהעובד יעמוד על שתי רגליו בזכות עצמו.
לעיתים נוח מאד להתעסק דווקא בצדקה. דווקא בנתינה הלא מחייבת. אך עלינו לדעת שאם ברצוננו ליצור טיפול אמיתי ומתמשך עלינו להתחיל ולעסוק בצדק. הצדק להבדיל מהצדקה הוא קשה, הוא מחייב בירור וליבון, ולעיתים בליבון זה, כמו במקרה שלנו אנו מגלים שדווקא אנחנו לא בסדר, ושעלינו להכניס את היד לכיס ולשלם יותר לעובדים. לעיתים הצדק שאנו עובדים עבורו כל כך קשה, לא מזכה אותנו בשום הערכה או תחושה טובה כמו נתינת הצדקה. שהרי אם אני עוזר לאחר בנתינת צדקה, אני מרגיש טוב עם עצמי וגם החברה מעריכה אותי, אך ראוי שנבחן נקודה זו גם מהזווית ההפוכה. מה יעדיף מקבל העזרה. האם כל כך כיף לו לקבל עזרה?! האם לא היה מעדיף שננהל מאבק על מנת שהוא יוכל להסתדר בכוחות עצמו? אלו אינן רק שאלות רטוריות, אלא שאלות שעומדות בבסיסו של המאבק. עלינו להפנים את הצורך במאבק על צדק, במאבק על הטיפול שיקדם את הפתרון של הבעיה, ולא בנתינת משככי כאבים זמניים, אשר נותנים מענה נקודתי בלבד.